החמשה עשר באוקטובר, 2022. חזרתי מהמידברן הראשון שלי. עם סיום הפסטיבל הזה, כמעט מסתיימת לה תקופת חגים ארוכה ואני מרגיש שגם מסתיימת לה תקופה בחיים שלי. תקופה שבה לא הכרתי את עצמי, או אולי יותר מדויק לא התחברתי עם האני הפנימי שלי. התמכרתי לגירויים חיצוניים שיגדירו את מי שאני, שיגדירו את תחושת הערך העצמי שלי.

היי ילד, רוצה לראות תמונות של סבא וסבתא מפעם, כשהם היו צעירים?

נמאס לי מכל ההתעסקות הזאת. ומהפחד הזה של כולם. נמאס לי שכולם מחכים לראות את המלך בפריים טיים. משיח השקר. ״אוי, תפסיק להיות אנטי ביבי. הוא מנהל את המשבר בצורה כל כך טובה״. פאק ביבי. ופאק איך שהוא מנהל את המשבר.

אני לא זוכר מוות של דמות ציבורית שהשפיעה עלי כל כך. אני זוכר את רבין, וקורט קוביין, דייוויד בואי וכריס קורנל. מעולם לא הרגשתי כל כך עצוב ממוות של מישהו שבכלל לא הכרתי אישית. אבל כל מי שכדורסל היה החיים שלו בעשורים האחרונים, בטוח מרגיש כאילו הוא הכיר את קובי.

פרצופים של גברים בגיל העמידה מביטים אלי מכל שלט חוצות ופינת רחוב עם אותיות דפוס שקר-כלשהו שלא באמת אכפת להם ממני. או ממך. רק תשים איזה פתק. ושהפתק יהיה בצבע הנכון. בצבע שלהם. צבע הכסף. בצע הכסף.

לפעמים נראה לי שאנחנו שוכחים להעריך את הדברים הקטנים. אולי לא שוכחים. אולי פשוט אין לנו זמן. או שאולי אנחנו פשוט חייבים להיות עסוקים כל הזמן. מכורים כל כך לתזזיתיות של החיים. הטכנולוגיה רק פתחה לנו את הדלת לחיים שתמיד רצינו - תמיד מחוברים, מרגישים שרוצים אותנו, שאנחנו אהובים בכך שיש לנו עוד notification, ואנחנו יכולים להיות עם החבר הקטן והאהוב שלנו במקום להסתכל לאנשים בעיניים ולתקשר עם האנושות בשמנו האמיתי, מבלי לתקתק על המקשים. נראה שזה מה שתמיד רצינו. איך אחרת אפשר להסביר את ההתמסרות המוחלטת שלנו?