לפעמים נראה לי שאנחנו שוכחים להעריך את הדברים הקטנים. אולי לא שוכחים. אולי פשוט אין לנו זמן. או שאולי אנחנו פשוט חייבים להיות עסוקים כל הזמן. מכורים כל כך לתזזיתיות של החיים. הטכנולוגיה רק פתחה לנו את הדלת לחיים שתמיד רצינו - תמיד מחוברים, מרגישים שרוצים אותנו, שאנחנו אהובים בכך שיש לנו עוד notification, ואנחנו יכולים להיות עם החבר הקטן והאהוב שלנו במקום להסתכל לאנשים בעיניים ולתקשר עם האנושות בשמנו האמיתי, מבלי לתקתק על המקשים. נראה שזה מה שתמיד רצינו. איך אחרת אפשר להסביר את ההתמסרות המוחלטת שלנו?

ועכשיו שגילינו שאפשר לחיות ככה, אנחנו רק רוצים ללכת עם זה עד הסוף. יש לי מה להגיד למי שיושב לידי. אבל הטלפון שלי ביד. נו מילא. כבר יותר קל לשלוח לה ווטסאפ. ככה גם אוכל להיות יותר אמיתי ולכתוב לה מה שבאמת רציתי. הרי אין לי אומץ להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה שהיא מדהימה/מעצבנת/מוציאה אותי מדעתי/מרטיטה לי את הלב.

כל פעם שאני רואה אנשים הולכים ברחוב עם הראש למטה, מסתכלים בטלפון שלהם, בא לי להיכנס בהם בכוונה. תרים את ראש יא אידיוט. כמה מטומטמים אנשים יכולים להיות שהם לא מסתכלים לאן הם הולכים. נשאבים לתוך הווירטואלי, הדימיוני. או שהם סתם מנסים להיות פרודקטיביים בכל שנייה. איזה ביזבוז זמן זה פשוט ללכת ברחוב. למה שאני לא אשלח עוד אימייל/אענה לסלאק/אנקה את ההודעות בווטסאפ/אגלול עד אינסוף באינסטגרם. בנתיים, שיתפוצץ העולם. אני פשוט אלך לי עם הראש למטה. אתם פשוט תזוזו בסדר? לא בסדר! אתה מטומטם. ומאחרי החגים אני הולך להגיד לך את זה בפנים. מטומטם!

לוקח איזו פאוזה להסביר את עצמי. זה נשמע שאני מלא בזעם. האמת שאני לא. סתם פשוט קצת שונא את האנושות כרגע. מידי פעם יש לי מצבי רוח כאלה.

מתחילה לה עוד שנה וזה מין זמן סיכומים כזה. וגם לא כתבתי כבר מלא זמן. ואני כל כך אוהב לכתוב. כשהבן הבכור שלי נולד, התחלתי לכתוב לו ספר (ספר זה אולי קצת overrated. יותר יומן מספר…) שאני הולך לתת לו בגיל 18. ולא כתבתי לו כבר מלא זמן. זה משהו שאני הולך לשנות בשנה הזאת. כשפתחתי את הבלוג שלי, זה היה בעיקר עיסקי. היה לי סטארטאפ וראיתי את כל הפאקרס בוואלי, הסלבס של הסטארטאפים, כותבים בבלוגים שלהם ואלפי מעריצים מצייצים כל פוסט שלהם באדיקות. אז חשבתי לעצמי שבתור מנכ״ל של סטארטאפ וסלב wannabe, אני חייב בלוג. וכמובן שהבלוג חייב להיות באנגלית. אז כשהסטארטאפ היה בחיים עוד היתה לי מוטיבציה לכתוב כי חשבתי שככה אוכל להגיע למעמד יזם סלב שתמיד רציתי להגיע אליו. כמובן שלא הגעתי אליו. בטח אף פעם לא שמעתם את השם שלי. עוד אחד מהחלומות באספמיה שאתה מוכר לעצמך כשאתה מרים סטארטאפ. שמישהו בכלל סופר אותך.

בכל מקרה, מאז שהסטארטאפ שלי מת, הבלוג הזה עמד כפיל לבן במרחבי האינטרנט. תופס ביטים לתוכן באמת משמעותי.

בזמן הארוך האחרון החלטתי שאני חוזר לכתוב. ופאק עם האנגלית הזאת. אפילו העברתי את המבנה של האתר לכתיבה מימין לשמאל (הפוסטים באנגלית נראים עכשיו על הפנים...) או החיפוש אחרי הערכה ושיאהבו אותי כדי שאגיע למעמד היזם סלב שכל כך רציתי. בגיל 38 למדתי סוף סוף לקבל את עצמי כמו שאני. עם כל הפאקים, שיער השיבה ומצבי הרוח המשתנים. לפחות אין לי כרס.

אז אם הגעתם עד לכאן, הבנתם שמעכשיו אני הולך לכתוב פוסטים לא ברורים. בליל מחשבות שנזרק על הדף ללא שום מחשבה. צירוף של אותיות ומילים שמאפיינות את מה שאני מרגיש באותו רגע, ללא עכבות.

ערב ראש השנה 2018. שתהיה שנה שבה נעשה יותר את מה שאנחנו רוצים ולא מה שאחרים רוצים מאיתנו. שנה שבה נקבל את עצמנו כמו שאנחנו. שנהיה אמיתיים יותר עם עצמנו ועם אחרים. שנפסיק להסתתר מאחורי מסיכות ופילטרים. שנחייה יותר את הרגע. שנפסיק להתרפק על העבר או לחשוש מהעתיד.

שנה טובה ביצ׳ס 😘

‍

‍