החמשה עשר באוקטובר, 2022. חזרתי מהמידברן הראשון שלי. עם סיום הפסטיבל הזה, כמעט מסתיימת לה תקופת חגים ארוכה ואני מרגיש שגם מסתיימת לה תקופה בחיים שלי. תקופה שבה לא הכרתי את עצמי, או אולי יותר מדויק לא התחברתי עם האני הפנימי שלי. התמכרתי לגירויים חיצוניים שיגדירו את מי שאני, שיגדירו את תחושת הערך העצמי שלי. בשנתיים האחרונות אני מרגיש שקורה לי איזה היפוך שרוול שכזה, מעבר מין החוץ פנימה. כשאתה מתחיל בתהליך של הסתכלות פנימה, של נוכחות, אתה יכול לאהוב את מה שאתה רואה, או שאתה מוצא כאוס ושנאה למה שמצאת. כשהתחלתי את התהליך (מתוך משבר כמובן), קרתה לי האפשרות השניה. לא אהבתי את מה שמצאתי. היה לי קשה להאמין שדרך ההתנהלות שלי בעולם פגעה באנשים היקרים לי מכל. אבל החלטתי לא לחזור אחורה, ולהיאבק. זה לא היה תהליך פשוט, עם לא מעט רגרסיות, מלא בשינויים קיצוניים. המידברן מרגיש כמו סוג של שיא בתוך התהליך הזה.
אני לא אמכור לכם קשקושים היפיים/פילוסופיים. אתם לא תקראו כאן שהמידברן היא חוויה משנה חיים. אני לא ציני לגבי אנשים שמרגישים כך. אני יכול להבין אותם לגמרי. אולי מתישהו, כשאעקל הכל לגמרי אחשוב כך גם. המידברן הוא אכן חוויה עוצמתית. בכל מקרה, החוויה היא אישית לגמרי ושונה מאוד בין אנשים, נעה בין קישקוש מוחלט להארה. עבורי, המידברן הראשון שלי היה סוג של סיום תקופה (אבל בטח לא סיום המסע). הסיום הזה היה קורה גם בלעדי מידברן, אך החוויה המידברנית ללא ספק העצימה אותו.
משפט קצר על מידברן. מהאתר של מידברן: ״מידברן היא בית בלב, מידברן היא קהילה, מידברן היא עיר אשר קמה ונעלמת באבק המדבר, מידברן היא חלום - צוללים אליו ביחד ויוצרים אותו. הקסם שכולנו. אחד.״. נשמע היפי, נכון. אבל זה לא רחוק מהמציאות.
לוקחים שטח גדול במדבר, מגדרים אותו, קובעים לו חוקים שונים מהעולם שמעבר לגדרות ופתאום מקבלים קבוצה גדולה של אנשים שמתנהגת אחרת לגמרי מאיך שהייתם מצפים מקבוצה גדולה כל כך של אנשים להתנהג.
אנשים מחייכים אחד לשני סתם כך, נותנים מתנות לזרים מוחלטים ללא אג׳נדה או כוונה לקבל משהו בחזרה, אם אתה יושב על הקרקע, סתם כי כואבות לך הרגליים מרוב שרקדת, אתה יכול לספור עד 10 ומישהו יגש אליך וישאל אם אתה בסדר, אם מישהו בטעות דוחף אותך במסיבה הוא מיד מתנצל ומחבק אותך, אין זבל בשום מקום. עזבו זבל, אנשים אפילו לא שופכים מים על הריצפה אלא אוגרים אותם בכל מיני מיכלים. בבוקר מכינים לך קפה, בצהריים מסאז׳ ובערב קוקטייל, כל זה מאהבת חינם, סתם כי אנשים רוצים לתת. הפסטיבל הזה הוא אחד הניסויים האנתרופולוגיים הכי חזקים שהשתתפתי בהם (אולי מלבד הסגרים בקורונה…).
הרי שניה אחרי שאנשים יוצאים את שערי העיר בחזרה לצוויליזציה, גם ההתנהגות הרגילה המקובלת חוזרת כמו ציניות וחשדנות. אבל זה עדיין מעורר אופטימיות איך בעזרת סט ערכים אפשר לגרום לבני אדם בקבוצה גדולה כל כך להתנהג אחרת.
שמעתי המון אנשים במשך השבוע הזה במדבר שהם היו מקווים שזה ימשך לנצח. אני דווקא חושב שבגלל שהמידברן תחום בזמן הוא עובד כל כך טוב. תן לאנשים יותר מידי זמן ביחד ומיד יתחילו חיכוכים, פוליטיקה ומאבקי כוח. שבוע זה פרק זמן טוב שבו כל אלה לא מספיקים להתפתח.
אז מה היה עוצמתי עבורי בחוויה הזאת?
בתוך המסע הזה שאני עובר בשנתיים האחרונות, זו ההזדמנות הראשונה שהיתה לי להיות בחברת כל כך הרבה אנשים שונים, מרקעים שונים, ופשוט להיות אני עם כל אחד מהאנשים האלה. לא לנסות להתאים את עצמי לשונוּת. אם הייתי מגיע לפסטיבל הזה לפני כמה שנים, בטח היה מאוד חשוב לי להראות נכון ומתאים. במידברן אתה יכול להתלבש איך שבא לך מה שיוצר מגוון קסום של תלבושות שונות ומשונות, וגם של עירום. ערום לא הייתי הולך כנראה, אז בטח הייתי משתדל לקנות בגדים ״מתאימים״, כדי להיות ״נכון״ ו״מתאים״, לא אאוטסיידר. כשחקרתי מה זה מידברן, הבנתי שמה שיגרום לי להרגיש הכי בנוח הוא ללכת בבגדים שבהם הייתי מתלבש ביום יום. פתאום אתה מגלה שלמרות שאתה אולי מרגיש שאתה הכי סחי בפלאיה (העיר במידברן), אין כזה דבר אאוטסיידר. כולם מחבקים ואוהבים אותך בדיוק כמו שאתה.
אחד הדברים שהכי אהבתי במידברן היא השוטטות. במידברן אין טלפון, אין תוכנית ואין את עשרת הדברים שאתה חייב לראות. אתה פשוט יוצא למסע וקורים לך דברים. תהיה חבורת אנשים ליד האש ותוכל פשוט לשבת לידם ולהצטרף לשיחה. או אפילו יותר טוב, הם יראו אותך משוטט ויציעו לך להצטרף וימזגו לך תה. איפה זה קורה בחיים האמיתיים?
בשערי הכניסה למידברן אנשים מורידים את התדרים של חשדנות, ציניות, שיפוט ופחד ומעלים את התדרים של אהבת אדם, נתינה, התמסרות וטוּב.
נחזור למסע שאני עובר בשנתיים האחרונות, מסע שבו אני סוף סוף מקבל ואוהב את עצמי מבפנים החוצה (ולא להיפך), המידברן הוא חוויה שמעצימה את זה כי אתה מקבל לחוזק הפנימי את החיזוק החיצוני שכולם מקבלים את כולם בדיוק כמו שהם.
זה מעניין שכשבני האדם מורידים את המסיכות והחשדנות, שיחות הופכות להיות שיחות עומק ברגע, עם זרים מוחלטים שפגשת לפני שתי דקות וכנראה שעוד כמה דקות תהיה הפעם האחרונה שאי פעם תראה אותם. אבל במשך הזמן הזה תלמד להכיר אותם באמת, והם ילמדו עליך, על כל הפחדים והחלקים הפגיעים יותר שאנחנו מתאמצים להסתיר ביום יום. המידברן זה המקום שבו פגשתי הכי הרבה אנשים חדשים, בהכי פחות זמן, ובכל זאת שאלו אותי הכי פחות ״מה אתה עושה?״. כי במידברן העבודה והכסף שלך לא מגדירים אותך.
במידברן, בפעם הראשונה בחיים שלי, רקדתי כאילו אף אחד לא רואה, וזאת היתה חוויה נהדרת.
לא כתבתי את הפוסט הזה כדי לשכנע אתכם שאתם חייבים את החוויה הזאת לעצמכם. אם יש משהו שאני סולד ממנו זה שכשמישהו ״מוצא״ משהו ואז הוא אוטומטית הופך למטיף ומנסה לשכנע אנשים שזו הדרך היחידה לחיות, בין אם זו דת, להצביע לביבי, כן לעשות סמים, לא לעשות סמים, טבעונות, דיטוקס, קיטו, פלאו, לישון שמונה שעות, לא לישון בכלל, להיות ברשתות חברתיות, לזרוק את הטלפון לפח. מרוב אג׳נדות לא רואים את היער. בני האדם לנצח יחפשו. אני לא מחפש וגם לא מרגיש שמצאתי, רק אוהב לכתוב ונחמד לי שאנשים קוראים את מה שאני כותב. הרבה זמן שלא כתבתי בצורה פומבית, כי הצד הזה במוח שחושש ממה אנשים יחשבו שיתק קצת את היכולת לשתף.
בסיום המידברן, כשסיימתי לקפל את הדברים, נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע. ברקע התנגן, בצורה רנדומלית לחלוטין מתוך אלפי שירים, Home של ה Foo Fighters (לינק בתחילת הפוסט), הסתכלתי אחורה על העיר שלאט לאט נעלמת לתוך האבק, והתחלתי לבכות. בכיתי על החוויה שהיתה לי, ובכיתי על געגוע הביתה, געגוע אליהם, געגוע אליה.
